החלטה בתיק ב"ש 6648/06

לפני בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה שיפוטי, בעקבות החלטת בית המשפט קמא מיום 27.5.06 שדחתה את בקשת המבקש להארכת מועד כניסת צו ההריסה לתוקף.

הבקשה

בבקשתו מפרט ב"כ המבקש את השתלשלות האירועים נשוא צו ההריסה הנדון, מנקודת מבטו, כשהוא מדגיש את המהלכים שנעשו בקשר עם הליכי התכנון בנכס נשוא הערעור שהוגש, ואשר בקשה זו הינה לעיכוב הביצוע עד למתן פסק דין בערעור.

בקצירת האומר, טוען המבקש כי ב-27.12.04 דנה הוועדה המקומית לתכנון ובניה בתכנית והחליטה לאשרה להפקדה. ביום 26.7.05 הוחלט על העברת התכנית לוועדה המחוזית, אשר אמורה לדון בה במליאתה.

המבקש, לטענתו, לא ישן על שמריו אלא פועל הוא לקידומה.

מסקנת המבקש, בהודעת הערעור, הינה כי הדרך פתוחה בפניו להכשיר את הבניה נשוא הענין תוך פרק זמן קצר יחסית, כשהוא מפנה לע"פ (י-ם) 7386/03 בצלאל שלמה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה הראל, שם נקבע כי יש מקום ליתן למערערים על צו כגון דא, פרקי זמן ריאליים לצורך קבלת היתרים.

בבקשה שב המבקש וטוען כי  אי קבלת הבקשה עלול לגרום  נזק בלתי הפיך.

תגובת המשיבה

הטעמים שעומדים בבסיס עמדתה זו של המשיבה הם, בתמצית, שהמבקש עושה שימוש לרעה בהליכים, נוקט במניפולציות, מגיש את בקשתו להתליה, חרף היותו מנוע לעשות זאת, הן מכוח התחייבותו והסכמתו והן מכוח פסק דין, אינו מקיים מפורשות התחייבותו שנתן לבית המשפט, וסיכוייו בערעור, עם כל הכבוד, הינם אפסיים.

המשיבה סומכת ידה על שני נימוקים עיקריים:

"1. המבקש/הנאשם מנוע מלבקש אורכה נוספת, וזאת הן מכוח הסכמתו, התחייבותו מיום 14.5.02,  הן מכוח פסק דינו של בי ת המשפט המחוזי בתיק ע.פ. 2482/01, אשר נתן להתחייבות הנ"ל תוקף של החלטה שיפוטית והן מכוח החלטתו הנוספת של בית המשפט המחוזי מיום 20.10.04 בתיק ע.פ. 8396/04.

2. המבקש/הנאשם, הגיש את בקשתו זו בת.פ. 5053/98 אף שהלכה למעשה המדובר הוא בשני תיקים מאוחדים 5053/98 ות.פ.  5422/98. המבקש עושה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, בשעה שהוא מגיש בקשות התליה נפרדות ולסרוגין פעם בת.פ. 5053/98 ופעם בת.פ. 5422/98 - אף שמדובר בצו הריסה אחד - וכך יוצר הוא מסך של עירפול ובלבול. לפיכך, חשוב מאוד לתת את הדעת להשתלשלות ההליכים בתיקים אלה, כמפורט להלן."

בנימוק נוסף פורשת המשיבה את השתלשלות ההליכים בענין הנכס, החל מגזר הדין בת.פ. 2995/93 שכלל הריסה, מיום 22.2.94, ועד לערעור (ע.פ 2482/01) שנדחה, ומוסיפה:

"ביום 14.5.02 הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, אשר קבלה תוקף של פסק דין מיום 15.5.02, בערעור הנ"ל (ע.פ. 2482/01 שלפיה, לפנים משורת הדין, ניתנה למבקש אורכה בת 4 חודשים להריסת המבנה, ונקבע ש"האורכה תהיה אחרונה וסופית ובשום מקרה לא תתבקש ואף לא תינתן דחייה נוספת לביצוע ההריסה, היה ולא ניתן היתר כאמור.

חרף ההסכמה הנ"ל, חזר המבקש ביום 1.10.02 וניסה שוב את מזלו בבקשה שהגיש במסגרת ע.פ. 2482/01 להארכת מועד."

בהחלטתו מיום 20.10.02 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן ארכה נוספת. וכך פסק בית המשפט הנכבד:

"נוכח הסכמת הצדדים שבית משפט זה נתן לה ביום 15.5.02 תוקף של פסק דין, שלפיה הארכה שניתנה שם "תהיה אחרונה וסופית, ובשום מקרה לא תתבקש ואף לא תינתן דחייה נוספת לביצוע ההריסה והיה לא יינתן היתר כאמור" וכי היא ניתנת "לפנים משורת הדין" אין עוד מקום לבקשת ארכה נוספת".

המשיבה טוענת כי לא השתנה מאז דבר האמור להשפיע בכיוון של עיכוב ביצוע ההליך עתה, שכן ב-20.10.04 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור (ע.פ. 8396/04) בהסתמך על ההסכמה הנ"ל מיום 15.5.02 ושם נאמר:

"אורכה אחרונה וסופית, ובשום מקרה לא תתבקש ואף לא תינתן דחייה נוספת לביצוע ההריסה, היה ולא יינתן היתר".